יושבים שעות ומנסים לתת לזמן לפרוח,
הזיכרון נרקב לאט לאט, בתוך המוח,
ועוד מבט על דלת בית חולים שלא נסגרת,
עוד מחשבת שווא על עתיד עגום שלא אומרת,
כלום,
היה מה שהיה, וההווה נראה נטוי בהשהיה,
מה שאומר, יתפזר לי באוויר כמו אבק,
היא מביטה בי בעיניים דומעות, מסרבת להאמין,
שריון בן שלוש-עשרה שנים, עכשיו לראשונה נסדק,
אם רק תתני לי להסביר, ידעתי מה אני עושה,
ידעתי שאני בורח, או לפחות רק מנסה,
להדחיק את הטרגדיה, ידענו את הסוף מראש,
ולא, כבר אין לי עוד אנרגיה, אין ממה לחשוש,
ארון אחד, ושש זוגות ידיים מונפות,
וזה הפחד, שמפריד ביני לבין מטר דמעות,
אני נשען על גזע, משקיף ממרחקים,
אולי לזה נועדתי, לצוף על מים עמוקים
Link to this comment:
All Comments (0)